התמודדות בעלי מוגבלויות עם האתגר המיני מורכבת יותר מההתמודדות המוכרת לכל אחד ואחת. הדבר מחייב התבוננות מעמיקה על הנושא בפן הטיפולי וכן בפן ההלכתי. במאמר שנכתב על ידי הרב דוד סתיו, הרב יובל שרלו והרב אברהם סתיו, הסוגיה מוצגת על רבדיה השונים ובסופה מובאות פרקטיקות מעשיות המתוות דרך למציאת פיתרון.

רקע רפואי וטיפולי לנושא– נכתב על ידי ד”ר דן פולק ודוד בנאי

מצבם של אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות הוא, לרוע המזל, שונה מאוד מזה של רוב בני גילם. אף שבמישורים רבים מאוד -על ידי החינוך המיוחד ואהבה עיקשת- ניתן לצמצם את ההבדלים בינם לבין נערים וגברים נורמטיביים, בתחום המיניות והאישות נפערים פערים גדולים וקשים לגישור. כידוע, הדחף המיני הוא מן הקשים לריסון ולעידון גם אצל האדם המחונן ביותר, ולנער או לגבר עם הצרכים המיוחדים אין, במקרים רבים, כוחות איפוק מספיקים להשהות את פעולת דחפיו.

לעיתים קרובות אנו מוצאים אדם עם צרכים מיוחדים ומוגבלות שנפשו פשוטה יותר ומתוחכמת פחות, חסרה את הנדרש לצורך הדחקה ועידון ולצורך התמרת התשוקות בביטוי יצירתי. סערות יצרים ורגשות מתבטאות, לפיכך, בפרצי התנהגות ובמגמות התנהגות מיידיות ולא מעודנות. לא די בתחושת החריגות המלווה את הילדים האלו לאורך התפתחותם, עליית החוויה המינית מתקיפה אותם בהתבגרות, מוצאת אותם לא מוכנים ומחריפה מאוד את תחושת החריגות, הזרות והמוזרות שלהם, דבר המקשה בתורו על אימוץ פתרונות נורמטיביים, מחזק הנטייה להתנהגות אנטי-חברתית, מגביר הסיכון לדיכאון, ולחרדה (מדחייה) חברתית. תהליכים לא רצויים אלו הופכים לא פעם ל”חומר נפץ”, ל”רעל” שינסו להשליכו החוצה על אחרים (במטרה להיפטר ממנו), דבר המקבל ביטוי לעיתים בתוקפנות מינית פרוורטית, או/ו בתהליך נסיגה מהמציאות.

תהליכי למידה אצל אנשים עם צרכים מיוחדים הם לעיתים קרובות איטיים ודורשים מעורבות אינטנסיבית של דמויות תומכות, אמפטיה, ליווי, הדרכה והקלות מיוחדות. הם מאחרים ברוב המקרים וברוב ההישגים שלהם אחרי אחרים. כשמדובר במתרחש בגיל ההתבגרות, העלייה המטאורית של הדחפים, אשר אינה מאפשרת זמן הלמידה הדרוש, יוצרת לעיתים פער קיצוני ומסוכן אצל  אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות בין עוצמת הדחפים לכוחות האגו ותעצומות הנפש אשר אמורים לרסן ולעדן אותם.

מן הסיבות הללו (ונוספות) נערים וגברים רבים המתמודדים עם המוגבלויות שהוזכרו חווים מצוקה הולכת וגוברת במהלך התפתחותם המינית (בגיל ההתבגרות) ובבגרותם. הדחף המיני שלהם בדרך-כלל טבעי ונורמטיבי, תואם לגילם הכרונולוגי ולהתפתחותם הגופנית, אך במקרים רבים, כאמור, הם חסרים את הכלים להבנת השינויים החלים בגופם, ברגשותיהם, במשיכה שהם חווים, ובעוררות המבלבלת.

נציין שעד לאחרונה נשמרו הידיעות על גורלם של אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות, בהתבגרות ואחרי ההתבגרות, רחוק מעין הציבור. כל משפחה כמסה את סודותיה שלה, כל מוסד הצניע את המתרחש בין כתליו. לאחרונה, אנו עדים לזרם של דיווחים ועדויות אשר מצביעים על כך שקיימת מצוקה ענקית בתחום, ואף סכנה מוחשית (ומתממשת) לפגיעות. אין לנו ספק היום שלמיניות תפקיד מפתח בקשיים הנפשיים והחברתיים של בעלי הצרכים המיוחדים, והם זקוקים לגישה והכוונה התואמת למגבלותיהם וליכולותיהם.

בעקבות המוגבלויות שתוארו לעיל, לדאבון הלב, רבים מהאנשים עם הצרכים המיוחדים מתקשים ויתקשו ליצור מערכת יחסים עם בת-זוג; חלקם יצליחו ליצור מערכת כזו רק בבגרותם המאוחרת (לעיתים אף מאוחרת מאוד); וגם אלו שמצליחים לבסס מערכת-יחסים ראויה עם בת-זוג, לא בהכרח יכולים או רוצים לקיים חיי אישות כמקובל. זאת בין היתר בשל חרדה מפני פעילות מינית זוגית ומפני קירבה אינטימית, תולדות טראומות עבר, בושה או/ו תחושות איום. יש ביניהם אף מי שקירבה גופנית מעוררת בהם חרדה כה עזה, עד שעלולה לגרום לתגובה תוקפנית.

עבור מי שהם ו/או משפחותיהם אמונים על שמירה קפדנית של הלכות היהדות, נוצר מצב מתמשך ומתסכל של קושי להתמודד עם התחושות המיניות והמתח המצטבר, היעדר פורקן למתח ולעוררות ותחושות אשם קשות. רבים מהם חווים, באופן תדיר מאוד, עוררות נטולת פורקן, ללא כלים מספקים להתמודדות עמה.

מצב של מתח מיני מצטבר עלול להשפיע -ואף משפיע במקרים רבים מספור- על יכולתם לחוות רגיעה, להתרכז, ללמוד ולהתפתח ולהתקדם במשימות חייהם. אנו, מטפלים מיניים המלווים אוכלוסייה זו בשטח, פוגשים בנים ובנות רבים (בגיל ההתבגרות ובגיל הבגרות) הנפגעים מינית, נכנסים למצבי סיכון ואף פוגעים בעצמם ובאחרים. זאת בין היתר על רקע של סקרנות, חיפוש אחר קירבה ומגע, צורך ומשיכה שאת טיבה אינם מבינים די הצורך או/ו אין להם יכולת מספקת לווסת אותן ולשלוט בהן.

התמודדות עם האתגר הזה על ידי פתרונות תרופתיים אינה דרך נכונה. תרופות אלו פוגמות בחָיוּת ובחיוניות בכללותה, אינן מדכאות אך ורק את היצר המיני, ועלולות לגרום גם לתופעות לוואי קשות.

אחד הכלים הטיפוליים שבהם נעשה שימוש על מנת לווסת את הדחפים המיניים הוא האוננות¹. ברוב המקרים, הנערים והנערות מגלים בעצמם את האפשרות לפרוק כך את יצרם. ברם, גם כאשר מתקיים מצב זה – רבים מהם אינם מורגלים בפרטיות (בין היתר, משום שמצויים בהשגחה כל העת), והם עושים זאת בסביבה לא מוגנת וללא הבנת המשמעויות התרבותיות הרחבות של האוננות.  כאשר מדובר במציאות כזו – יש לחזק את הוריהם (ואת אנשי הצוות, במסגרות מגורים חוץ ביתיות) על-מנת שיאפשרו פרטיות, במידת האפשר. במקביל יש ללמד את הנערים והנערות (או הגברים והנשים) מה היא פרטיות, באלו מקומות ותנאים היא מתקיימת, להרגילם להקפיד לשמור על פרטיות בעת אוננות, ולחזק יכולת האיפוק שלהם כל עוד פרטיות אינה אפשרית. כמו כן, הם זקוקים להדרכה על-מנת להצליח לקדם יכולת וויסות, כדי למנוע אוננות קומפולסיבית.

ברם, בתוך כלל אוכלוסיית הנערים והגברים, כמו גם נערות ונשים, עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות, ישנם גם מי שלא יגלו בעצמם את האפשרות לפרוק את יצרם באמצעות אוננות, ואחרים שיתנסו באוננות אך לא יגיעו לכדי מיצוי וסיפוק מיני בגינה (מטעמים מגוונים, כמו, למשל, בעיות סנסוריות-חושיות, לקות משמעותית בקשב וריכוז, וכיו”ב). הללו זקוקים להדרכה של מטפל/ת מיני/ת על-מנת ללמוד את הפרקטיקה של אוננות עד כדי פורקן, כדרך להשגת סיפוק, רגיעה, ויכולת פורקן מתח מיני לשם התפנות הנפש והקוגניציה למיקוד במשימות התפתחותיות (לימודיות, מעשיות, חברתיות ומשפחתיות).

חלק בלתי נפרד מהטיפול הוא אפוא אבחון הלקויות ביכולתם של הנער/ה או הגבר/האשה להבין וליישם את האפשרויות לפורקן באמצעות אוננות, בפרטיות בלבד ובמידה המינימאלית שתתרום לרגיעה. מתוך הבחנה זו יש להדריך את המטופל/ת – ובמקרים רבים גם את ההורים/המשפחה/הצוות- לצורך ביסוס הרגלים שאינם פוגעניים למטופל/ת ולסביבתו, ולמען מיצוי הפוטנציאל של המטופל/ת לחווייה עצמית מיטבית ולקשרים מיטביים עם סביבתם.

פרקטיקה טיפולית זו עומדת בניגוד לאיסור האוננות המצוי בהלכה, בעיקר אצל גברים. מציאות זו משפיעה בשתי דרכים: ללא הדרכה הלכתית ראויה – רבים מהמטפלים לא יציעו אותה. מעבר לכך, גם במקומות שבהם היא מתקיימת – היא עלולה להיות מלווה בתחושת חטא איומה, בעלת השפעה על הטיפול. לפיכך, יש צורך בהדרכה הלכתית לשימוש בפרקטיקה זו.

רקע הלכתי

היחס לאוננות כבסיס לטיפול רפואי צריך להילמד בשני רבדים. רובד אחד הוא הרובד המשפטי/הלכתי שבו נדון להלן. ברם, ביחס לאיסור זה ישנו גם רובד שני, ששורשו בתורת הקבלה, והוא אומץ גם בספרות ההלכה. מקורות מסוימים בתורת הסוד מתייחסים לאיסור הזה כאיסור החמור ביותר הקיים שאין עליו סליחה ומחילה². לקביעה הזו יש שתי משמעויות. האחת – אובייקטיבית – פוסקי הלכה רבים מתנגדים לכל הקלה ולכל שימוש בהוצאת שכבת זרע לבטלה, בשל חומרתו הגדולה. השניה– סובייקטיבית – המטופל הדתי מגיע עם עומס נפשי כבד, ועם ידיעה שמדובר בחוויית חטא שהורסת את עולמו הרוחני לבלתי יכולת תיקון.

גישה זו אינה מוחלטת. מקורות רבים, בין בתורת הסוד ובין בספרות ההלכתית, צועדים בדרך אחרת, בין בהימנעות מלראות בחטא זה את החמור שבחטאים³, ובין בקביעה שיש לו תיקון⁴. המטפל חייב שתהיה לו היכרות עם הרקע הזה על מנת שיוכל להתאים ולהנגיש את הטיפול הנכון למטופל ולבני משפחתו.

וכעת לרובד ההלכתי. ההלכה מכירה היטב את הקושי שבהתמודדות עם צרכים מיניים⁵. המצב הייחודי של אנשים עם צרכים מיוחדים אינו קיים כפרק בפני עצמו, אולם הוא מעצים היבטים מסוימים בהקשר של סוגיה זו: סכנת האלימות וחובת מניעת הפגיעה באחרים ופגיעה של אדם בעצמו⁶, ההכרה בקשיים הנפשיים, חשיבות ההכנה לקראת הנישואין ועוד⁷.

מכוחה של תרבות המחלוקת הבית מדרשית – גם בנושא זה יש מחלוקות רבות. הדיונים העיקריים הנוגעים לענייננו הם כדלקמן:

א. דיון יסודי אחד הוא בשאלה האם מדובר באיסור מהתורה (וממילא יכולת התמרון וההקלה בו – כמעט ולא קיימת), או שמדובר באיסור שתקנו חכמים במשך הדורות, שאף שגם הוא מחייב הלכתית ואנו לא מזלזלים באיסורי דרבנן – הוא מאפשר תמרון הלכתי. על אף שהגישה הרווחת היא שמדובר באיסור תורה, ישנו מיעוט ניכר של פוסקים הקובעים כי רמת האיסור היא “מדרבנן” בלבד.⁸ בפרט כאשר מדובר במי שאינם עתידים להעמיד צאצאים, כתבו הפוסקים שהאיסור שנאמר לגביהם קל יותר.⁹

ב. נושא שני הנתון במחלוקת, והקשור בו, הוא השאלה עד כמה התוקפנות והצורך הטיפולי מהווים גורמים שדוחים את האיסור הזה. אלו העקרונות שיש לתת עליהם את הדעת בהקשר זה:

1. מניעת אלימות או סכנת פגיעה עצמית היא שיקול הלכתי הדוחה לעתים איסורים אחרים.¹⁰
2. מניעת ביזיון של האדם או של הסובבים אותו, “כבוד הבריות”, היא שיקול הלכתי הדוחה לעיתים איסורים אחרים.¹¹

ג. שתי סוגיות נוספות נוגעות באופן ממוקד יותר לאפשרות להתיר הוצאת זרע במסגרת טיפולית:

1. ישנם הפוסקים שיש להתיר הוצאת זרע לבטלה בלית ברירה לצורך מצוה או לצורך הימנעות מאיסור חמור יותר.¹²
2. יש שהתירו לפוסק ההלכה או למטפל לפתוח במסע שיקום והבראה גם דרך איסורים, כאשר המטרה הכללית היא להביא את האדם למקום טוב יותר ולמנוע השלכות בעייתיות יותר¹³.

הדרכות והנחיות הלכתיות

כאמור, תרבות המחלוקת בישראל אינה מאפשרת קביעה אחידה ומוסכמת על כולם. ההדרכה למטפלים המופיעה להלן היא זו שבררנו מתוך המקורות:

א. קיימת חשיבות מרובה של הפניית תשומת הלב של המשפחות, הגורמים המטפלים ומערכת החינוך לסוגיה זו באופן כללי, ולהיבטים החשובים הנוגעים בחייהם של אנשים עם צרכים מיוחדים¹⁴.

ב. הפרקטיקה הטיפולית הבסיסית אינה מבוססת על ראיית האוננות כאחת מדרכי הטיפול הרגילות המומלצות ללא סייג, וזאת כאמור בשל האיסור הבסיסי הקיים על הוצאת שכבת זרע.

ג. במצבים חיוניים מותר להציע את האוננות כפיתרון למצבים חריגים, כאשר מתקיימים בו שלושה יסודות:

• נחיצות – אין מדובר בפרקטיקה פשוטה לשימוש, והמטפל חייב להיות משוכנע שיש צורך של ממש לנקוט בכך. צורך יוגדר כמניעת פגיעה, כתרומה מהותית לתפקוד, כהכנה לחיי משפחה וכדו’.
• מידתיות – המטפל צריך להגביל את השימוש אך ורק לצרכים האלה, ולא להפוך את האוננות להיתר מוחלט.
• זהירות שלא להרוס תחומים אחרים – המטפל חייב להיות מודע לנזקים שהאוננות עלולה לגרום בחברה הדתית, כולל מאבק זהויות פנימי בתוך עולמו של הבחור, ופרוטוקול הטיפול חייב להתייחס גם לכך.

ד. השימוש בדרך זו חייב להיעשות לפי העקרונות ההלכתיים של עשיית איסורים לצורך חולה. ביניהם החובה למעט בכמות האיסור¹⁵, דהיינו לעשות בו שימוש מינימאלי, וכן החובה למעט בחומרת האיסור מדין עיקרון ההלכתי של “הקל הקל תחילה”¹⁶, ובכלל זה ניסיון להפריד בין פעולת האוננות לבין צריכה של פורנוגרפיה הכרוכה באיסורים נוספים ועשויה להגביר את תדירות האיסור.

ה. כאשר קיים צורך קיצוני, שנובע מהצורך למנוע פגיעה באחרים, התפרצויות של אלימות וכדו’ או בעיית תפקוד משמעותית – מותר למטפל אף ליזום את הדבר.

ו. הטיפול יכלול גם חשיפת הבחור (אם הוא מסוגל) לסיבות שהדבר הותר לו באופן מיוחד, ומתוך כך גם ניסיון להתקדם עמו בהדרגה, כפי יכולתו, במיעוט השימוש בהיתר.