לעירית ולאסף (שמות בדויים, כמובן) קצת נמאס. לא, לא נמאס להם זו מזה, אלא מכל הטרחה הדרושה לקראת יחסי-מין. "רוב מהומה על לא מאומה" – הם מתארים את מה שקורה, או למעשה, את מה שכבר (כמעט ש)לא קורה. חסרה להם התשוקה, ההתרגשות וההתחדשות שהיו ביחסיהם בעבר. ההנאה שהם זוכים לה, בתדירות הולכת ופוחתת, היא סוג של "פרוֶוה", בלשונם, מועטה ובלתי מספקת. שניהם מגיעים בדרך-כלל לאורגזמה, "אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות" על-פי עדותם, אך בהגיעם מרגישים לא פעם בעיקר אכזבה: "זהו? זה הכל? בשביל זה כל המאמץ?"
אסף ועירית מייצגים זוגות רבים הפונים לטיפול מיני, וניתן להניח שקולם מייצג גם את הקול שאיננו נשמע, של זוגות רבים בהרבה, שחשים כמותם אך אינם פונים לטיפול. לכאורה "הכל בסדר" אצלם. הם מתפקדים בעבודותיהם, ואף מתקדמים, סוגרים את החודש עם או ללא מאמץ, מגדלים היטב את ילדיהם, ואף מרגישים שותפים וחברים זו לזה (ולהיפך). אלא ש"בעייה אחת קטנה" מעיבה על כל אלו. יחסי-המין חדלו להיות מרגשים ומספקים כשהיו. שניהם זוכרים שפעם זה היה כיף, הרבה יותר כיף, ומתקשים לשים את האצבע – מתי ולמה הכיף נעלם. הם יודעים לומר שהשגרה מזיקה, אך אינם יודעים איך להפר אותה.
עיון מדוקדק ב"תסריט המיני" שלהם מגלה, כאמור, תיפקוד תקין, שגרתי, המספק קמצוצים מעליבים של הנאה. החיזורים שליבו את האש בתחילת הקשר גוועו זה מכבר, החידוש היה ונעלם, ואיתו ההתרגשות. עירית ואסף שכחו, את מה שידעו ויישמו בעבר באופן אינסטינקטיבי – יחסי מין מרגשים ומספקים ממוקמים ב-…עולם המשחק. לא, הכוונה, כמובן, איננה למשחקי קלפים או שח-מט, גם לא כדורסל או כדורגל. מדובר ביחסים אינטימיים שיש בהם (גם) שעשוע, דמיון, תעוזה, סקרנות, הפתעה וחידוש. מדובר בפרקטיקות מיניות, שאינן בהכרח פרקטיות, אך טומנות בחובן הנאה מעצם החיפוש אחריהן. אלא שעירית ואסף כבר מזמן לא משחקים, לא עם עצמם ולא זו עם זה.
"החיים הם בעלי משמעות רק בתנאי שהיצירתיות היא חלק מחוויית החיים של היחיד" – טוען וויניקוט (1995), המתאר את ההתפתחות הבריאה שלנו כילדים. ילדים משחקים, בכל הזדמנות וכמה שיותר, וכשהם עושים זאת הם מפתחים את היצירתיות, הדמיון והפנטזיה. למתבונן מהצד קשה לעיתים להבחין אם הילד המשחק יודע שהוא רק משחק או שהוא מרגיש כאילו המשחק שלו הוא כעת בגדר מציאות ממשית. ככל הנראה, עבור הילד האמת היא ששתי התשובות הנכונות. הילד המשחק יודע שהוא משחק, ואעפ"כ הוא לגמרי "בתוך" המשחק, ופשוט "חי את זה" (Oren, 1995), ומשום כך המשחק גורם התרגשות והנאה רבה. הילד המשחק בורא לעצמו ומצוי במעין מרחב ביניים ("מרחב פוטנציאלי" במילותיו של וויניקוט (1995)), מרחב בין מציאות לדמיון. במרחב זה, של המשחק, ניתן לחוות מצבים שונים ופנטסטיים ללא השלכות הכרחיות על המציאות. אך כפי שנחשוש לגבי ילדים שלא משחקים בכלל, כך נחשוש לגבי מבוגרים שממשיכים לשחק באותו אופן. למעשה, אנחנו מצפים ממבוגרים שיחיו פחות במשחק, ויותר במציאות. כולנו מפנימים את הציפייה הזו, ובמידה זו או אחרת גם אנו מצפים לכך מעצמנו. כתוצאה מכך, כשאנו גדלים, המרחב הפנימי הזה, שבו הכל-יכול-להיות, ובו ניתן להרגיש שה"כאילו" הוא ממשי, הולך וקטן. מרחב המשחק, שזכה להכרה ואף להוקרה מצד המשפחה, החברה והתרבות, בילדותנו, הולך ומצטמצם ככל שאנו מתבגרים, במקביל למשימות התפתחותיות שהולכות וגדלות.
הצימצום הזה, של מרחב המשחק, הוא עיקר הבעייה, משום שמרחב המשחק הוא גם המרחב בו מתפתחת מיניות, הנחווית כאותנטית ומספקת. כשעירית ואסף היו צעירים יותר, כשהקשר הזוגי היה צעיר ומעורר, היו מסוגלים להתמקד ברגעים של "ביחד" ולשחק במהלך הסקס, והפיקו הנאה פיזית ורגשית. כיום, אף שאינם רבים הרבה, בכל-זאת נדמה שכבר "שברו את הכלים, ולא משחקים". הם עסוקים כל הזמן, עד מעל לראש. הם מתפקדים. גם ברגעים האינטימיים שביניהם הם עסוקים ב"לתפקד" במקום ב"לשחק", ב"להצליח" במקום ב"להיות", וב"להגיע" במקום ב"ליהנות מהדרך". עומס מטלות השגרה צמצמו ואולי אף הכחידו את המרחב והרשות לשחק. גם במפגש המיני אסף ועירית ממוקדים בת'כלס, חדורי מטרה, ומתקשים לתת לעצמם מרווח של זמן שאינו קצוב ודחוק.
אלא שמשחק מהנה, יצירתיות ומיניות מספקת, דורשים התייחסות והתנהגות שונות לחלוטין: בחירה שלא להתייחס למגבלות של זמן ("כאילו אין מחר") ; התמקדות בהווייה (Being) ולא בעשייה (Doing), ובתהליך ולא בתוצאה. עצם המרדף אחר האורגזמה עלול להצליח באופן מאכזב – לאפשר חווייה פיזית של אורגזמה שאין לצידה סיפוק רגשי והנאה משמעותית. על מנת לחוות בעוצמה את שיחסי-מין, ויחסים בכלל, יכולים לזָמֵן יש צורך ברשות –פנימית וחיצונית– לנסות ולהתנסות, לטעות ולתהות, לחדש ולהתרגש. המיניות שלנו משפיעה ומושפעת מהחיים, ולהיפך – החיים משפיעים ומושפעים מיחסי-המין. האנרגיה שלנו הוליסטית, ואינה ממוקדת במין בלבד, אלא בחיים כמכלול, ניזונה מהם ומזינה אותם.
משום כך, כמו בחיים, גם הטיפול (המיני) בעירית ובאסף (ובזוגות שכמותם), כדאי שייעשה באופן רציני ויצירתי גם יחד. חשוב לנסות לבנות איתם ועבורם מרחב פוטנציאלי מחודש, מרחב שיאפשר (וישחזר) משחק, תחילה בתוך הגבולות הבטוחים של המפגש הטיפולי, ובהמשך – בבית, או בכל מקום אחר בו יבחרו "לשחק". בטיפול שכזה אסף ועירית ילמדו, באמצעות עידוד והדגמה (Modelling), לדבר באופן אותנטי, פתוח, זורם, ואף משחקי ויצירתי, על כל נושא שבליבם, ובגופם. המטרה המשותפת במפגשים תהיה לאפשר להם להחזיר אותנטיות, חיות, חיוניות ומשחק אל חייהם, המיניים ובכלל, ולחזור לחוות את המפגשים המיניים שלהם כמשחק ואת מיטתם כמגרש המשחקים.
לשם כך יש להעז לחשוב ולהתבטא, ואף לפעול, כמובן, באופן יצירתי ומשחקי: כדאי "לדבר אֶת זה" יותר מאשר "לדבר על זה" ("לחיות את זה", כאן ועכשיו, כמו כשהיינו ילדים, כמו שהיה כששיחקנו) ; לא להסתפק בחשיבה וביטוי של מחשבות בלבד, אלא לתת מקום חשוב גם לרגשות, להעז להרגיש אותם, לבטא אותם ואף לפעול מתוך האנרגיה האצורה בהם ; להתייחס בכבוד, ואף בהומור, לגוף שלנו ושל בן/בת-הזוג, ולאתגר את עצמינו לביטוי תלת-מימדי – שכל-רגש-גוף ; לא רק לדבר, ודאי לא רק דיבור בוגר ומנומס, אלא גם ליצור ולשחק, להשתמש בדמיון ובפנטזיה ; וכשמדברים, להשתמש גם בשפה סימבולית ורגשית כדי להרחיב ולהעמיק את הדיאלוג ואת הקשר.
במהלך המפגשיים הטיפוליים עירית ואסף נזכרים ביחסים המשחקיים והמהנים שחוו בעבר. הם מספרים על שמות מצחיקים בהם היו מכנים זו את זה, כמו גם חלקי גוף שונים של עצמם ושל בת/בן-הזוג ; על התנסויות בכל מיני שיטות/תנוחות/דרכים/זמנים/ותוספות (כאלו שנחשפו אליהם, וכאלו ש"המציאו") בעת קיום יחסי-המין ; על מפגשים מיניים רבים שהיו לוהטים מאוד אך גם, בו בזמן, מצחיקים מאוד ; על האנרגיה שהיתה בהם וגרמה להם לנסות, ולהצליח, להפתיע זה את זו. "הכל היה אפשרי, גם כשברור שזה היה בלתי-אפשרי" – מספרת עירית בגעגוע, במילים שכל-כך מדייקות את רעיון "הרשות לשחק" שכעת כה חסרה להם.
טיפול מיני יצירתי יעזור לאסף ולעירית (ולזוגות רבים כמותם) לשחזר את היכולת לשחק, ויאפשר להם לחזור לחוות את הסקס כמשחק, שבו שזורים ספונטאניות, דינאמיות, התלהבות, תשוקה והנאה.
ביבליוגרפיה:
# וויניקוט, ד. ו. (1995), הכל מתחיל בבית, תרגום: מרים קראוס, תל-אביב: דביר הוצאה לאור.
# Oren, G. (1995), Dramatherapy with children who are trapped in their spontaneous play, In : The play of young children, New-York : Routledge (Ed).