מיניות כמטרה שיקומית- מחסומים לביטוי מיניותם של אנשים עם מוגבלויות / מאת-דניאלה מזור

לתדמית החברתית של הנכות יש חשיבות רבה בהבנת הדיכוי השיטתי שהחברה ומוסדותיה משליטים על אנשים עם מוגבלות. בעוד שמכשולים פיזיים מגבילים את ההזדמנויות שלהם לפגוש אנשים חדשים ולפתח קשרים משמעותיים, המסרים השליליים המתמשכים של החברה ושל המדיה אמנם סמויים יותר, אך ההשפעה שלהם חזקה הרבה יותר מכל מכשול פיזי. התנהגות מינית היא חלק נורמטיבי בהתנהגות האנושית. לכל בני האדם צרכים מיניים מלידתם ועד מותם. כלומר, פעילות מינית מהווה את אחד הצרכים הבסיסיים של האדם, ולכן מקובל לזהות את המין כצורך ביולוגי מולד, המקבל את ביטויו המלא ביחסי גומלין בין-אישיים.

זוהי זכותו הבלתי-ניתנת לערעור והמעוגנת בחוק של כל בן אנוש, יהיה אשר יהיה מצבו המנטאלי והגופני.

השילוב בין מוגבלות ומיניות מהווה שילוב מורכב, מכיוון שהן מוגבלות והן מין הִנם נושאים שכל אחד מהם רגיש, והצירוף של שניהם בעייתי ורגיש במיוחד. לאנשים עם נכויות יש את אותם הצרכים הרגשיים, הפסיכולוגיים והמיניים כמו לשאר האוכלוסייה, אך הניסיון הממשי שלהם ביצירה ושמירה על קשרים אינטימיים ומיניים פעמים רבות מאוד שונה ומלווה בקשיים ובמחסומים. אף שיש ספרות רבה שעוסקת בהשפעת הנכות על ההסתגלות הפסיכולוגית והקשרים החברתיים באופן כללי, יש מחסור בולט במחקרים שבודקים כיצד הנכות משפיעה על הדינאמיקה של מערכות יחסים אינטימיות בוגרות. ייתכן שהסיבה לכך היא שאנשים עם נכויות אינם נתפסים כפרטנרים רומנטיים או מיניים.

גם בימינו אנשים עם נכויות מתמודדים עם מסרים חברתיים חזקים לפיהם הם אינם ראויים להיות פרטנרים רומנטיים ועל כן הם עלולים להיתקל בקשיים רבים בתהליך של מציאת בן או בת זוג. במילים אחרות, עליהם להתמודד לא רק עם ההתאמות המיוחדות הנדרשות עקב הנכות, אלא גם עם הסטיגמה של החברה בתחום המיני והזוגי, בהקשר לאנשים עם נכויות. בה בעת יש לזכור כי המיניות עבור אנשים עם מוגבלות היא מרכיב משמעותי בזהותן כגברים וכנשים והיא חשובה לאיכות חייהם כשם שהיא חשובה לאנשים ללא מוגבלות. אך ההבדל ביניהם הוא בכך שאנשים עם מוגבלות צריכים להתמודד עם סטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי מוגבלותם והן עם הנטייה מצד החברה והמשפחה לא להכיר בהם כישויות מיניות. עמדות אלה עשויות להיות בעלות השפעה מעכבת על הבשלות המינית של צעירים עם מוגבלויות, ועל כן הם עלולים להיות בחסך מכוון או לא מכוון מחוויות התבגרות חשובות. כלומר צעירים עם מוגבלויות עשויים לצאת מגיל ההתבגרות עם חסרים בבשלות והיעדר מיומנויות חברתיות ולמצוא את עצמם בעולם המבוגר, כאשר מצד אחד הם רוצים להיות מיניים, אבל מצד אחר הם חסרים את החינוך והמיומנויות הנדרשות לשם כך. למעשה הסוגיה של מערכות יחסים ומיניות בקרב אנשים עם מוגבלויות היא הסוגיה שבה הושגה ההתקדמות הפחותה ביותר בניסיון לשלב אנשים עם מוגבלות בקהילה. לאור זאת, למרות היותנו במאה ה-21, עדיין חסר מידע תחומים כגון הפרעות בתפקוד המיני בקרב אנשים עם מוגבלות, בעיות פוריות, בדיקות גינקולוגיות נגישות, שימוש באמצעי מניעה מותאמים, הסיכון להידבקות במחלות מין וכדומה, בהשוואה לאוכלוסיה של אנשים ללא נכות. אחת הסיבות לכך היא שהמודעוּת לבעיותיהם הייחודיות של אנשים עם מוגבלות בתחום המיני החלה לקבל התייחסות רק בשנים האחרונות ושעדיין אין מספיק שירותים ואנשי מקצוע בתחום המיני שהם נגישים עבור אותם אנשים עם מוגבלות.

מן האמור לעיל נראה כי קיים צורך בפיתוח של גופי ידע ותכניות לחינוך, טיפול והתערבויות ברמה המערכתית עבור אנשים עם מוגבלות בתחום של בריאות מינית. כמו כן, הרחבת הידע בתחום זה עשויה לאפשר לאנשי מקצוע העוסקים בשיקום ולאחרים העוסקים בטיפול מיני, להבין כמה מחוסר הידיעה על ההשלכות הנובעות מהשילוב בין מיניות ומוגבלות, הנוגעות בעיקר בתהליך של עיצוב הזהות הנשית/הגברית והמינית וההתפתחות המינית של האנשים עם מוגבלות בגיל הנעורים ובבגרות.

הכותבת הינה מתמחה בטיפול מיני במרפאה לטיפול מיני במרכז רפואי "רעות", תל-אביב, דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ורכזת מקצועית במרכז "לאורך הדרך".